"מהכדור אל הביצה" - סיפורם של שני רימוני יד גרמניים ממלחמת העולם הראשונה

Kugelhandgranate... - בואו נכיר את

או בעברית (קצת קלוקלת)... - "רימון יד כדור"...

השנה היא 1913 ובגרמניה הלכה וגברה ההבנה שהמתיחות באירופה מחייבת האצה של ההתחמשות ומילוי של מחסני הצבא.

לאחר שבגרמניה למדו את לקחי המלחמה שנערכה מספר שנים קודם לכן בין רוסיה ליפן (1905 - 1904) במהלכה חלק גדול מהקרבות נערכו בתוך תעלות, שוחות ועמדות מבוצרות, הוחלט שיש צורך לפתח רימון יד חדש שיהיה קל לייצור בכמויות גדולות וכך פותח עבור הצבא הגרמני דגם חדיש של רימון יד שהתאפיין בגוף עגול ומחורץ כשתפקיד החריצים היה להגדיל את כמות הרסיסים שייוצרו בעת פיצוץ הרימון (למרות שבפועל זה לא ממש עבד כך) ואגב... יש הטוענים שהחרוץ הנ"ל בכלל נועד כדי לשפר את האחיזה ולמנוע את החלקת הרימון בתנאי בוץ ורטיבות המאפיינים את שדות הקרב של אירופה בימי החורף.

שרטוט של ה"Kugelhandgranate" מתוך ספרות גרמנית ממלחמת העולם הראשונה

הרימון העגול והחדיש הוכנס לשימוש בצבא הקיסרי הגרמני בשנת 1913, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ובזכות צורתו, מהר מאוד זכה לכינוי המתבקש - "קוגל האנד גרנאט" ("קוגל" = "כדור" ומכאן - "רימון יד כדורי"). קוטר גופו של ה"קוגל גרנאט" היה 80 מילימטר והבחירה במבנה כדורי היתה לא מקרית כשמאחוריה הסתתרה המחשבה (הנכונה) שרימון יד בעל מבנה עגול יביא לפיזור יעיל של רסיסים ב 360 מעלות בעת פיצוצו. משקלו של הרימון היה כ 1 קילוגרם (שזה המון עבור רימון יד)!

רימון ה"Kugelhandgranate" גוף עגול, מאסיבי וגדול , רימון ששקל כ 1 קילו!

בתחתית גוף הרימון עדיין ניתן להבחין בהטבעת סימון היצרן

ה"קוגל האנדגרנאט" מולא בכ 45 גרם של אבק שריפה מעורב עם מספר חומרים נוספים.

לבחירה באבק שריפה כחומר מילוי היו מספר ייתרונות שאחד מהם הוא בכך שמדובר בחומר שרשף הוא מספיק כדי להדליקו, נתון שמפשט את תהליך הייצור, מוזיל אותו ואף תורם לבטיחות, היות ואין צורך לעשות שימוש בנפץ לשם כך (נפץ צבאי הנו רכיב רגיש ומסוכן ביותר).

ואיך הוא עבד?

עבור רימון הכדור פותח מנגנון מיוחד שפעל על עיקרון של משיכה וחיכוך. את המנגנון היה צורך להבריג לקדח בראש הרימון והפעלתו בוצעה באמצעות משיכה בטבעת של חוט תייל מתכתי שבלטה מראשו, המשיכה גרמה לחיכוך בין שני חומרים כימיים ויצירת רשף (בדומה לאופן של חיכוך ראש גפרור בדופן קופסת הגפרורים), הרשף שנוצר הצית פתיל השהייה בת כ 5 שניות שבסיומה, הועבר הרשף אל מטען אבק השריפה הכלוא בגוף הרימון והלחץ שנוצר עקב בעירתו המהירה, גרם לפיצוץ ולריסוק מעטפת הרימון לרסיסים קטלנים.

מספר סיפורים נקשרו ל"רימוני הכדור" הללו, היו סיפורים על כך שבתחילת המלחמה, חיילים חששו להשתמש בהם, דבר שאילץ את פיקוד הצבא הגרמני לשלוח מדריכים מיוחדים ליחידות השדה כדי לאמן את החיילים ולזרוע בהם בטחון, היו סיפורים על כך שבהמשך המלחמה, עקב גודלם ומשקלם הרב, הם שימשו לא פעם ככלי להלום בעזרתו בפניו או בראשו של חייל אויב במהלך מאבק צמוד (סיטואציה שאירעה לא מעט במהלך הלחימה בתעלות) והיו גם לא מעט חסרונות שנבעו בעיקר עקב משקלו הרב של הרימון, דבר שגרם לכך שטווח ההטלה שלו היה קצר משמעותית מרימוני יד אחרים ולעיתים לא עלה על כ 20 מטר בתנאי לחימה והיותו של המנגנון רגיש מאוד ללחות שגרמה לו פשוט... לא לפעול.

שני דגמים דומים פותחו עבור ה"קוגל גרנאט", הדגם המקורי מ 1913 ודגם מאוחר יותר משנת 1915 שנחשב לפשוט יותר לייצור, גם מספר דגמים של מנגנונים פותחו עבורם, לרוב עם הבדלים מינוריים (שניהם מופיעים בתצלום שבסוף המאמר).

אך מה לעשות...

למלחמות דינמיקות משלהן וצרכים מבצעיים שמשתנים "תוך כדי תנועה", למרות שהמילה "תנועה" היא לא תמיד מתאימה למלחמת העולם הראשונה, שבשלב מסוים הפכה למלחמת חפירות בה שני הצדדים התבססו (והתבוססו) בתעלות ובונקרים ועסקו בכתישה הדדית כשמדי פעם קמו והסתערו זה על זה ואגב... לא קל להסתער כשאתה נושא עליך רימונים שכל אחד מהם שוקל קילו, הו לא, ממש לא קל...

וכך נוצר בצבא גרמניה צורך בפיתוח מהיר של רימון יד חדש, קטן וקל משקל, צורך שממנו נולד בשנת 1917 כוכב חדש... יורש ל "קוגל גרנאט" המסורבל והכבד להחריד...

אז בואו תכירו את ה....

"Eierhandgranate"...

ושוב בעברית קצת קלוקלת... "רימון יד ביצה", רימון יד קטן ושובב שממדיו עומדים ביחס הפוך לאורך של שמו.

כאמור, מדובר ברימון יד קטנטן, שאפשר לחייל לשאת כמות גדולה ממנו, רימון שעקב ממדיו טווח הזריקה שלו היה גדול ובטח בהשוואה ל"קוגל גרנאט" (כ 40 מטר לעומת כ 20 מטר בלבד), רימון בעל מבנה גוף אליפטי שעקב היותו כל כך קטן ובעל מעטפת חלקה, הוחלט בשלב מסוים להוסיף טבעת בולטת בהיקפו כדי לשפור האחיזה בו...וכדי לפשט את העניינים, גם רימון זה הופעל באמצעות מנגנון משיכה וחיכוך הדומה מאוד למנגנונים ששימשו עבור רימוני ה"קוגל".

בזכות ממדיו הקטנים וכמות המילוי הנמוכה שבתוכם, "לרימוני הביצה" היה יתרון משמעותי נוסף שבא לידי ביטוי בעת לחימה בטווחים קצרים, עקב אפקט הפיצוץ המוקטן שהם יצרו, ניתן היה להשליכם לתוך בונקרים  מבלי לחשוש שכל העייסק יקרוס על הזורק עצמו...

משקלו של ה"רימון הביצה" היה כ 320 גרם בלבד, אורך גופו כ 60 מ"מ וקוטרו 45 מ"מ בלבד ללא ספק

שיפור עצום לעומת ה"קוגל" המפלצתי.

מימין ה"Kugelhandgranate" ומשמאל ה "Eierhandgranate" (ללא מנגנון בראשו), יחי ההבדל הקטן ביניהם...

רימוני יד אלה (יחד עם דגמים נוספים ביניהם ה M24 עליו ארחיב בהזדמנות אחרת), היו בשימוש צבאות גרמניה וחלק מבנות בריתה עד סיום המלחמה העולמית הראשונה ואף מספר שנים לאחריה, עד שהוחלפו בדגמים מתקדמים יותר... נו, האבולוציה לא פוסחת גם על אמצעי הלחימה מן הסתם...

שלושת דגמי הרימונים בהם עסק מאמר זה: מימין ה"ביצה" (ללא מנגנון), במרכז ה"קוגל" מהמודל המתקדם יותר (1915) ומשמאל ה"קוגל" מהדגם הראשון (1913)