על החייל שלחם למען המולדת... ועל המולדת שהפנתה לו עורף:

כרוניקה של רדיפה - מסמך אחר מסמך

אני כל כך אוהב מסמכים ישנים נושנים,

שנים שאני אוסף אותם.

זה יכול להיות מכתב או צרור מכתבים, זה יכול להיות מסמך רשמי שנשלח למישהו לפני עשרות שנים, אלבומי תמונות, תעודות... הכול!

לפעמים אני מוצא אותם תוך כדי פשפוש בארגז גדוש ניירת ישנה ומצהיבה שמונח לו על דוכן ביריד וינטאג' או שוק פשפשים זה או אחר, לפעמים במכירות פומביות ולפעמים כשאחד מחברי המכירים את תחומי העניין שלי מתקשר ואומר לי את המשפט האהוב..."שמע, יש לי משהו שאולי יעניין אותך"...

יש בהם קסם באותם פרטי ניירת, אולי זו השפה והמילים שהיום כבר איש לא משתמש בהן יותר, אולי אלו הפונטים היפהפיים או כתב היד המסולסל, הריח הישן של הנייר ואולי הכול יחד, אבל כמעט תמיד, תמיד... מסתתר בהם איזה שהוא סיפור מרתק, שמות, דמויות, מקומות... שהם מקור למחקר ולימוד ואת זה אני כל כך אוהב.

כך קרה גם ביום שישי האחרון.

שישה מסמכים מתחילת המאה העשרים רכשתי, שישה מסמכים מהשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה (לאחר 1918) ועד שלהי שנות השלושים, ממש ימים בודדים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, זו שהביאה אתה את השואה הגדולה ביותר שנחתה על העם היהודי אי פעם!

שישה מסמכים שכולם היו שייכים לאותו אדם, אזרח נאמן, יהודי אוסטרי בשם פרידריך ארנשטיין שבשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בלי שום קשר ליהדותו, קם והצטרף לצבא האוסטרו הונגרי ויצא לחזית כדי להילחם למען מולדתו, למען אוסטריה.

פרידריך ארנשטיין לחם כחייל קרבי ביחידת תותחנים של צבא אוסטרו הונגריה, הוא לחם לאורך כל ארבע שנות אותה מלחמה נוראה ואף נפצע קשה במהלך הקרבות וב 1918, עם סיום המלחמה, פשט את המדים ושב לביתו אשר בווינה, שב להיות אזרח מן השורה, עבודה, משפחה, חברים, שגרה....

ששת המסמכים שהיו שייכים לפרידריך ארנשטיין מספרים סיפור, סיפור על התהליך שבו אזרח נאמן הופך אט אט לאויב המולדת שלמענה הוא לחם ונפצע, הופך שלב אחר שלב למוקצה. לנרדף ולמסומן עד הסוף המר.

הפעם בחרתי להציג בפניכם/ן את התהליך של חקר מסמכים, כיצד ניתן ללמוד מניירת ישנה על אדם, על מהלך חייו, על התקופה בה חי, על מוסדות, חוקים וארגונים...

החלטתי להציג בפניכם/ן מסמך מסמך על פי סדר כרונולוגי ולהראות כיצד ומה ניתן ללמוד ממנו.

שנצא לדרך?...

מסמך מס' 1 (1932) - פנקס חבר בארגון חיילי החזית היהודים של אוסטריה:

כבר במבט ראשון ברור שמדובר בפריט יוצא דופן.

עד שהגיע לידי המסמך הזה, כלל לא ידעתי כי באוסטריה התקיים ארגון בשם Bund jüdischer Frontsoldaten Österreichs – "ארגון חיילי החזית היהודים של אוסטריה".

זהו ארגון שכמעט ואינו מוכר כיום וגם בספרות ההיסטורית אינו זוכה להתייחסות רבה, דווקא משום כך, התעודה שלפנינו היא מסמך נדיר ובעל ערך היסטורי בפני עצמו.

לאחר מחקר עולה כי הארגון פעל באוסטריה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה במטרה לאגד את יוצאי הצבא היהודים ששירתו בצבא האוסטרו-הונגרי, לחמו בחזיתות השונות, נפצעו, עוטרו ושבו לביתם. מטרתו הייתה לשמר את הקשר בין הוותיקים, להגן על זכויותיהם ולהזכיר לציבור האוסטרי כי גם יהודים נשאו בנטל המלחמה, לחמו כתף אל כתף עם חבריהם ואף נפלו בקרב למען האימפריה האוסטרו-הונגרית.

הפנקס מגלה לנו כי פרידריך ארנשטיין היה חבר בארגון לפחות משנת 1932, ומעיון בבולי תשלום מיסי החברות המודבקים בו ניתן לראות כי המשיך לשלם את דמי החבר באופן סדיר במשך מספר שנים, פרט קטן זה מלמד כי פרידריך היה חבר פעיל בארגון ולא רק נרשם אליו באופן סמלי.

מן התעודה ניתן ללמוד פרטים רבים נוספים:

• כתובת מגוריו ברובע ה־14 של וינה.

• תקופת שירותו הצבאי המדויקת מ־8 באוגוסט 1914 ועד 1 בנובמבר 1918.

• שירותו ביחידת הארטילריה שבה לחם (רגימנט הארטילריה הכבדה מס' 4).

• שחרורו מהצבא בסיום המלחמה בדרגת FELDWEBEL (דרגה המקבילה בערך לדרגת רס"ר)

• שיעור נכותו, שנקבע על 25%, בעקבות פציעתו במהלך המלחמה.

וכן רשימת העיטורים שהוענקו לו בגין שירותו הצבאי.

בין העיטורים המופיעים בתעודה ניתן לזהות כי הוענקו לו:

• מדליית הפציעה מכסף: מדליה זו הוענקה לחיילים שנפצעו במהלך המלחמה, למדליה היו שלוש דרגות, זהב, כסף וברונזה והזכאות לכל אחת מהן נקבעה על פי חומרת הפציעה.

• מדליית האומץ מברונזה: מדלית גבורה זו הוענקה לחיילים שהפגינו אומץ לב במהלך הקרב, גם למדליה זו נקבעו שלוש דרגות (זהב, כסף וברונזה).

• צלב קרל לחיילים (Karl-Truppenkreuz): מן העיטורים הידועים שהוענקו לחיילי הצבא האוסטרו-הונגרי אשר שירתו בחזית לתקופה של לפחות 12 שבועות והשתתפו לפחות בקרב אחד, משמעותו בהקשר שלנו היא שפרידריך ארנשטיין שירת כחייל קרבי לוחם.

• מדלית הזיכרון למלחמת העולם הראשונה: מדליה זו נוסדה בשנת 1932 והוענקה לוותיקי מלחמת העולם הראשונה, היות ופרידריך ארנשטיין עוטר זה מכבר בצלב קרל, מדלית פציעה ומדלית האומץ, הוא היה רשאי לענוד את מדלית הזיכרון הזו כשעל הסרט שלה סיכה נוספת בצורת שתי חרבות מוצלבות, לא כל ותיקי המלחמה היו זכאים לכך, פרידריך כן...

דווקא התצלום המודבק בפנקס מצליח להפוך את כל הנתונים היבשים לאנושיים, אם עד כה הכרנו את פרידריך רק דרך טפסים וחתימות, כעת הוא מקבל פנים, אדם בשר ודם, לבוש בחליפה, המביט ישירות אל המצלמה ותוך כדי כך גם אלינו, כמעט מאה שנה לאחר שהתמונה צולמה.

בשלב הזה של חייו, אין עדיין סימן למה שעתיד להתרחש, פרידריך ארנשטיין מופיע בפנינו כחייל משוחרר, אדם שנפצע במלחמה, עוטר על שירותו ומשתייך לארגון ותיקי החזית היהודים. המדינה והוא עצמו עדיין רואים בו כאזרח אוסטרי נאמן וגאה, חלק בלתי נפרד מן החברה האוסטרית.

פרידריך עדיין אינו יודע שגם העיטורים שעל חזהו, הפציעה שנשא עמו משדה הקרב והנאמנות שהפגין כלפי מולדתו לא יעמדו לזכותו בשנים שיבואו.

מראה הכריכה הקדמית של פנקס החבר

העמודים הראשונים הנושאים את תמונתו של פרידריך ארנשטיין, חתימת ידו וכן את פרטי היחידה בה שירת ופירוט עיטוריו.

בולי מס החברות ששילם, כפי שהם מודבקים בפנקס לאורך שנות חברותו בארגון.

השנה האחרונה בה שולם מס החברות היא שנת 1938, השנה בה סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית והפכה לחלק מהרייך הגרמני, אין זה מקרי שזו השנה האחרונה...

וקצת מתקנון החברות בארגון...

מסמך מס' 2 (1937) - בקשת זכאות למדליית מלחמת העולם הראשונה:

לכאורה, מדובר בטופס מנהלתי שגרתי. בקשה של אדם לקבלת זכאות עבור מדליית הזיכרון למלחמת העולם הראשונה של ממלכת הונגריה, שהוענקה לאחר המלחמה ליוצאי הצבא האוסטרו-הונגרי אשר שירתו שירות פעיל במהלך המלחמה וכבר מן המסמך הראשון ניתן ללמוד לא מעט על האדם שמאחוריו.

מן הרישום המופיע בטופס עולה כי פרידריך ארנשטיין שירת בצבא האוסטרו-הונגרי במהלך מלחמת העולם הראשונה, בין השנים 1914–1918.

מן הרישום בכתב היד ניתן ללמוד כי פרידריך שירת ביחידת ארטילריה במסגרת הארמיה השביעית, וכי קיימת סבירות (יש לבצע כאן חקר נוסף) שבין השאר הוא השתתף בלחימה בחזית האלבנית, באזור ולונה (Valona / Vlorë).

מבדיקה עולה כי אכן הארמיה השביעית של הצבא האוסטרו הונגרי לחמה בין השאר בגזרה זו שהייתה מהפחות מוכרות ומפורסמות במלחמת העולם הראשונה, אך אין בכך כדי להעיד על חשיבותה היות ובין השנים 1916–1918 התחוללו בה קרבות ממושכים וקשים בתנאי שטח הרריים, מזג אוויר קשה, בעיות אספקה ומחלות שהפכו את השירות בחזית הזו לאתגר קשה מאוד.

המסמך מגלה פרט נוסף ובעל משמעות: פרידריך נפצע במהלך שירותו. גם אם המסמך אינו מפרט את נסיבות הפציעה ומהותה, הוא מהווה עדות רשמית לכך ששילם מחיר אישי יקר במהלך שירותו הצבאי, אבל בכך המחקר אינו מסתיים.

דווקא הטופס הסטנדרטי הזה מזמין שאלות נוספות דוגמת: מה אפיין את אותה יחידת ארטילריה? היכן בדיוק הוצבה לאורך כל תקופת המלחמה? באילו עוד קרבות השתתפה? מול אילו כוחות לחמה? כל אחד מן הפרטים הללו יאפשר להרחיב את המחקר, לשחזר את מסלול שירותו של פרידריך ולהבין טוב יותר את המציאות שבה חי ולחם.

למעשה, זהו בדיוק הקסם שבחקר מסמכים, מה שאולי נראה במבט ראשון כטופס מנהלי חסר ייחוד, הופך לפתע לחלון הצצה אל חייו של אדם, אל הצבא בו שירת ואל אחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות אירופה.

פרידריך עדיין אינו יודע שמסמך זה יהיה הראשון בשרשרת של מסמכים, אשר יתעדו צעד אחר צעד את השינוי שעתיד לחול בחייו.

טופס הבקשה בכתב ידו של פרידריך ארנשטיין לזכאות עבור מדליית הזיכרון למלחמת העולם הראשונה של ממלכת הונגריה

מסמך מס' 3 ( ינואר 1939) - השם שנכפה עליו:

יש מסמכים שאינם מספרים רק את סיפורו של אדם אחד, הם מספרים את סיפורה של אידאולוגיה.

כאשר החזקתי לראשונה את המסמך הזה, ידעתי היטב על קיומו של אחד הצווים המשפילים ביותר שהוציא המשטר הנאצי נגד יהודי הרייך.

ידעתי שב־17 באוגוסט 1938 פורסמה "התקנה השנייה ליישום החוק בדבר שינוי שמות משפחה ושמות פרטיים", אשר חייבה כל יהודי שנשא שם פרטי שאינו מזוהה כשם יהודי להוסיף לשמו הפרטי את השם "ישראל", ואילו כל יהודייה חויבה להוסיף את השם "שרה".

התקנה נכנסה לתוקף ב־1 בינואר 1939 וחלה על כלל שטחי הרייך הגרמני ובכללם גם אוסטריה, שסופחה לגרמניה הנאצית חודשים ספורים קודם לכן במסגרת האנשלוס.

מטרת הצו הייתה ברורה לחלוטין, לאפשר לכל פקיד, שוטר או רשות לזהות באופן מיידי כי האדם העומד מולם הוא יהודי. היהודים חויבו להשתמש בשם החדש בכל מסמך רשמי, בכל התכתבות עם הרשויות ובכל הליך מנהלי. בנוסף, היה עליהם להודיע לרשויות על ביצוע שינוי השם תוך פרק זמן קצר שהוגדר מראש ומי שהתעלם מן ההוראה או סירב לציית לה היה צפוי להליכים פליליים ולעונשים חמורים.

את כל זה ידעתי עוד לפני שהמסמך הגיע לידיי...

אבל מעולם לא ראיתי את המסמך עצמו!

זו הפעם הראשונה שבה אני מחזיק בידי את המסמך הרשמי שנשלח על ידי השלטונות ליהודים בעקבות אותו צו, עד אותו רגע כלל לא ידעתי כיצד נראה מסמך כזה, כיצד הוא נוסח ומה בדיוק נדרש מאותם אנשים שנאלצו לציית לו.

המסמך שלפנינו אינו מותיר מקום לספק, פרידריך ארנשטיין מתייצב בפני הרשות ומצהיר כי הוא מוסיף לשמו הפרטי את השם "ישראל", במסמך אף מצוין כי הוסבר לו שעליו להודיע על ששינה את שמו לרשות המחוזית במקום מגוריו וכי מעתה ואילך בכל פניה לרשות ממלכתית או גורם רשמי עליו להשתמש בשם "פרידריך ישראל ארנשטיין".

קשה להישאר אדישים למראה מסמך כזה.

לא מדובר בשינוי שם מתוך בחירה, לא מדובר בשם שאומץ מרצון או מתוך רצון לשמר מסורת משפחתית, זהו שינוי שנכפה על אדם על ידי המדינה, אך ורק משום שנולד יהודי.

אם במסמכים הקודמים ראינו כיצד המשטר החל לצמצם את מרחב חייו של פרידריך, הרי שכאן הוא עושה צעד נוסף, הוא כבר אינו מסתפק בשלילת זכויות ובהטלת מגבלות, הוא מתחיל להגדיר מחדש את זהותו של האדם.

פרידריך אינו עוד רק פרידריך ארנשטיין, אלא מעתה, בעיני המדינה, הוא פרידריך (ישראל) ארנשטיין,

שם שלא נועד לכבד אותו, אלא לסמן אותו.

זהו מסמך קטן, בן עמוד אחד בלבד, אך הוא מסמל רגע גדול בהרבה, הרגע שבו הבירוקרטיה הופכת לכלי של אפליה והשפלה, עוד לפני הגטאות, עוד לפני הרכבות, עוד לפני מחנות ההשמדה, הייתה החותמת, היה הטופס, הייתה ההוראה להוסיף שם שלא בחרת בו, רק כדי שהמדינה תוכל לזהות אותך כיהודי בכל מפגש עם הרשויות.

אני חושב שזה הפרק המשמעותי ביותר במאמר, הוא לא רק מספר על פרידריך, הוא ממחיש כיצד רדיפה מתחילה בהחלטה מנהלית אחת, שנראית לכאורה "טכנית", אך בפועל שוללת מאדם את הזכות הבסיסית ביותר: להיקרא בשמו שלו.

"היהודי שנולד ב... ומתגורר ב...... " : כך נראה הטופס שנשלח ליהודים בדרישה להוספת השם "ישראל" או לחליפין "שרה לשמותיהם וכך היתה הפניה אליהם... "היהודי"

ותרגום קלוקל למדי באדיבות "גוגל"

מסמך מס' 4 (ה 1 לאוגוסט 1939) - צו פינוי מהדירה:

במבט ראשון מדובר בטופס משפטי סטנדרטי של בית המשפט המחוזי בפינפהאוס (Amtsgericht Fünfhaus) בווינה, מיום 1 באוגוסט 1939, אולם מאחורי השפה המשפטית מסתתרת מציאות קשה הרבה יותר.

המסמך נשלח לבית המשפט על ידי חברת CZAPP & Co, מפעל לייצור קקאו ושוקולד, שמקום מושבה היה ברחוב Braunhirschengasse 14 ברובע ה־15 של וינה. אותה חברה אינה פונה לבית המשפט לצורך תביעה כנגד אדם זר אלא נגד אחד מעובדיה, פרידריך ארנשטיין.

מן המסמך ניתן ללמוד כי פרידריך הועסק בחברה בתפקיד Disponent – תפקיד מנהלי ־ לוגיסטי שמשמעותו מתאם / אחראי שילוח או מנהל הפצה, אין מדובר בפועל ייצור פשוט, אלא באדם שנשא באחריות לתיאום הזמנות, אספקה ותנועת סחורות, תפקיד המעיד לכל הפחות על כישוריו של העובד, על אמון מצד המעסיק ועל מעמד מקצועי גבוה יחסית בתוך המפעל.

עוד עולה מן המסמך כי פרידריך התגורר בכתובת Braunhirschengasse 14/3 – אותה כתובת שבה פעל המפעל עצמו, הדבר מעיד בסבירות גבוהה כי הדירה הייתה קשורה למקום עבודתו וסביר כי אף ניתנה לו למגורים, תופעה שלא הייתה נדירה באותה תקופה, כאשר מפעלים סיפקו לעיתים מגורים לעובדים מסוימים, במיוחד לעובדים בעלי תפקידים מקצועיים או מנהליים.

אלא שבקיץ 1939 המציאות כבר השתנתה לחלוטין.

כעבור כשנה בלבד מסיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית (ה"אנשלוס" - 1938), החלו השלטונות הנאציים ליישם באופן שיטתי את מדיניות ריכוז היהודים והפרדתם מן האוכלוסייה הכללית, יהודים נדרשו לעזוב דירות רבות שבהן התגוררו ולעיתים הועברו לבתי מגורים צפופים שיועדו ליהודים בלבד, שלב נוסף בתהליך נישולם מזכויותיהם ומרכושם.

המסמך אף מציין במפורש את עילת הפינוי: "החוק בדבר יחסי שכירות עם יהודים", וכן כי הפינוי מבוצע בהוראת מחלקת השיכון וההתיישבות של עיריית וינה. כלומר, אין מדובר ביוזמה פרטית של החברה/המעסיק, אלא בביצוע הוראה מנהלית של הרשויות הנאציות.

באותן שנים הוטלו על מעסיקים שורה ארוכה של חובות כלפי השלטונות בכל הנוגע לעובדיהם היהודים.

הם נדרשו למסור מידע לרשויות, לדווח על פרטי העובדים ולעיתים גם ליישם בפועל הוראות שניתנו על ידי מנגנוני השלטון.

מסמך זה משקף כיצד גם חברות פרטיות הפכו, לעיתים בעל כורחן ולעיתים מתוך שיתוף פעולה, לחלק מן המנגנון הביורוקרטי שהוציא לפועל את מדיניות רדיפת היהודים.

יש פרט קטן נוסף שממחיש את עומק השינוי: רק חודשים ספורים קודם לכן אילצה המדינה את פרידריך להוסיף לשמו את השם "ישראל", כעת, אותה מדינה כבר אינה מסתפקת בשלילת זהותו המשפטית, היא מתחילה לשלול ממנו גם את המקום שבו הוא מתגורר וחי.

עד למסמך זה ראינו את פרידריך כחייל מעוטר, כפצוע מלחמה, כאדם שעבד בתפקיד אחראי במפעל מכובד וכאזרח שניסה להמשיך את חייו, במסמך שלפנינו מתחיל שלב חדש: לא עוד פגיעה סמלית בזהותו, אלא פגיעה ממשית בחיי היומיום שלו, הבית שבו התגורר אינו עוד ביתו, הוא נדרש לעזוב אותו, לא בשל מעשיו, אלא בשל היותו יהודי.

מסמך מס' 5 (ה 30 לאוגוסט 1939) - נסיון אחרון לזכות בהתחשבות:

מסמך זה, המתוארך ל־30 באוגוסט 1939, מוסיף נדבך נוסף לסיפורו של פרידריך (ישראל) ארנשטיין וממחיש עד כמה הפכו זכויותיהם של יהודי אוסטריה לחסרות משמעות תחת השלטון הנאצי.

המכתב נשלח על ידי איגוד נכי המלחמה, האלמנות והיתומים היהודים בווינה (Verband der jüdischen Kriegsopfer, Invaliden, Witwen und Waisen in Wien), ארגון שייצג יהודים שנפצעו או נפגעו במהלך שירותם בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה.

המכתב מופנה אל הרשויות ומאשר כי פרידריך ישראל ארנשטיין, המתגורר בכתובת Braunhirschengasse 14/4 ברובע ה־15 של וינה, הוא נכה מלחמה המוכר רשמית על ידי המדינה. הארגון מציין כי האישור ניתן לצורך הארכת אישור השהייה שלו, ומבקש מן הרשויות להביא בחשבון את מעמדו כנכה מלחמה בעת קבלת ההחלטה בעניינו.

המסמך אינו מפרט מדוע נדרש אישור השהייה הזה ולכן אין בידי לקבוע בוודאות מה הייתה מטרתו המעשית, אך בהחלט סביר כי הוא קשור לשינויים במגוריו בעקבות מדיניות העברת היהודים לדירות אחרות כפי שמתואר במסמך הקודם, כך או אחרת, דבר אחד ברור: פרידריך ניסה לזכות בהתחשבות מצד הרשויות שכעת מצרות את צעדיו והארגון שאליו פנה ניסה לסייע לו באמצעות שליחת תזכורת כי מדובר באדם שנפצע במהלך שירותו הצבאי והוכר כנכה מלחמה.

קשה שלא להבחין באירוניה ההיסטורית המשתקפת במסמך הזה, אותו אדם שפעם לחם במדי הצבא האוסטרו-הונגרי, נפצע בשירות המדינה וזכה להכרה רשמית על פציעתו, נאלץ כעת לנסות להסתמך על עברו הצבאי בתקווה שיזכה ליחס מתחשב מצד אותן רשויות שכבר החלו לשלול ממנו את זכויותיו כאזרח.

לתאריך המסמך יש משמעות סמלית נוספת, הוא נכתב ב־30 באוגוסט 1939 - יומיים בלבד לפני פלישת גרמניה לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה. בעוד אירופה ניצבה על סף מלחמה נוספת, פרידריך עדיין ניסה להסדיר את מעמדו באמצעות הליך מנהלי, כשהארגון שאליו השתייך מזכיר לרשויות כי מאחורי השם "פרידריך ישראל ארנשטיין" עומד נכה מלחמה מעוטר ומוכר, אך נדמה כי באותה מציאות חדשה, גם עברו הצבאי וגם ההקרבה שהקריב למען מולדתו כבר לא העניקו לו את ההגנה שקיווה לקבל. בעוד אירופה ניצבה על סף מלחמה נוספת, פרידריך עדיין ניסה להסדיר את מעמדו באמצעות הליך מנהלי, כשהארגון שאליו השתייך מזכיר לרשויות כי מאחורי השם "פרידריך ישראל ארנשטיין" עומד נכה מלחמה מעוטר ומוכר, אך נדמה כי באותה מציאות חדשה, גם עברו הצבאי וגם ההקרבה שהקריב למען מולדתו כבר לא העניקו לו את ההגנה שקיווה לקבל.

כאשר מזכיר הארגון חתם על המכתב הזה, איש עדיין לא יכול היה לדעת שבתוך ארבעים ושמונה שעות אירופה כולה תידרדר אל המלחמה הקטלנית ביותר שידע העולם, גם פרידריך לא ידע זאת, הוא עדיין האמין שמסמך רשמי, חתימה וחותמת עשויים לסייע לו.

במבט לאחור, זהו הרבה יותר ממכתב מנהלתי, זהו אחד המסמכים האחרונים המתעדים את חייו של פרידריך בעולם הישן רגע אחד לפני שהכול השתנה!

מסמך מס' 6 ( ה 11 לנובמבר 1939) - הכתובת החדשה:

זהו המסמך האחרון באוסף, ובמובנים רבים גם המסמך המצמרר ביותר. אין בו איומים, אין בו צווים דרמטיים, ואין בו אפילו פנייה אל פרידריך עצמו, דווקא הפשטות הביורוקרטית שלו חושפת עד כמה השתנה מעמדו של אדם אחד בתוך פחות משנתיים.

המסמך נשלח על ידי "מחלקת הדיור וההתיישבות של עיריית וינה" ובכותרתו מופיע השם Judenumsiedlungsgruppe – "המחלקה ליישוב מחדש של יהודים". עצם קיומה של מחלקה עירונית ייעודית הנושאת שם זה מלמד כי העברת יהודי וינה מבתיהם כבר לא הייתה פעולה נקודתית או חריגה, אלא מדיניות מנהלית מסודרת, שנוהלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי ייעודי.

בשונה מהמסמכים הקודמים, המסמך הזה כלל אינו מופנה אל פרידריך, הוא נשלח אל מנהל בניין מגורים בכתובת Prager Reichsstraße 5, ומודיע לו כי הדירה שבניהולו ואשר פרטיה מופיעים במסמך הוקצתה מעתה ל - יהודי בשם פרידריך ישראל ארנשטיין, אשר התגורר קודם לכן ברחוב Braunhirschengasse 14/3.

יש משמעות גם לבחירת המילים במסמך. פרידריך אינו מוזכר בו ככל אזרח הוא לא מוזכר כיוצא צבא או כנכה מלחמה, שמו (עם התוספת "ישראל" שנכפתה עליו) מופיע רק לאחר ההגדרה "היהודי"!

מבחינת הרשויות, זו כבר אינה זהותו האישית או עברו הצבאי שמגדירים אותו, אלא שיוכו האתני בלבד.

גם כתובת המגורים החדשה אליה הוא חויב לעבור נבחרה עבורו על ידי הרשויות ולו לא הייתה כל אפשרות בחירה או יד בדבר, החלטה שבעבר הייתה אישית ומשפחתית הפכה להחלטה מנהלית, המתקבלת על ידי העירייה ומועברת למנהל הבניין הקולט כאילו מדובר בעוד פעולה שגרתית של ניהול נכסים.

גם במקרה הזה, אי אפשר להתעלם מתאריך המסמך, הוא נכתב ב־11 בנובמבר 1939, כמעט עשרים חודשים לאחר האנשלוס ולמעלה מחודשיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. בעוד הקרבות כבר משתוללים, ממשיך המנגנון האזרחי היעיל של השלטון הנאצי לפעול בשקט וביעילות: יהודים מועברים מדירה לדירה, נרשמים מחדש ומנוהלים באמצעות מערכת מסודרת של טפסים, מכתבים ופקידים.

אחד השיעורים החשובים העולים מן המסמך הזה מלמד כי רדיפת היהודים לא החלה במחנות ההשמדה, הם היו התחנה הסופית עבורם, הרדיפה החלה הרבה קודם לכן בשלילת זכויות, ברישום, בסימון, בהעברה כפויה של אנשים מבתיהם ובהקמת מנגנונים מנהליים שתכליתם הייתה לנהל את כל המערכת הזו ואת חייהם של היהודים עד לפרט הקטן ביותר.

אם עד עכשיו ראינו כיצד המדינה שוללת מפרידריך את שמו, את מעמדו ואת מקום עבודתו, כעת היא גם קובעת עבורו היכן יתגורר.

מסמך זה הוא השישי והאחרון המספר את סיפורו של פרידריך ארנשטיין, בתחילת הדרך פגשנו את פרידריך כחייל מעוטר, חבר בארגון ותיקי מלחמה ואזרח שנשא בגאווה את עברו הצבאי. שבע שנים לאחר מכן אנו פוגשים אותו דרך מסמך שבו הוא כבר אינו אלא "היהודי פרידריך (ישראל) ארנשטיין", אדם שנאלץ לפנות את ביתו ומקום מגוריו החדש נקבע עבורו על ידי הרשויות.

שישה מסמכים בלבד, אך כל אחד מהם מתעד בדיוק מצמרר כיצד הפך אזרח נאמן, שנלחם למען מולדתו ונפצע בשירותה, לאדם שאיבד בהדרגה את זהותו, את זכויותיו, את ביתו, את חירותו ובהמשך ייתכן מאוד שגם... את חייו.

אפילוג - הסיפור שעדיין לא הסתיים:

ששת המסמכים שהוצגו במאמר זה אינם מספרים את סיפורו המלא של פרידריך ישראל ארנשטיין, אלא רק חלקו של תהליך בו אזרח יהודי אוסטרי, מאבד בהדרגה את זכויותיו, את שמו, את ביתו ואת חירותו.

ייחודו של האוסף אינו במסמך הבודד, אלא ברצף הכרונולוגי בין ששת המסמכים, בשעה שכל מסמך בפני עצמו נראה כמסמך מנהלי סטנדרטי... אפילו שגרתי, כאשר מציבים אותם ברצף כרונולוגי זה אחר זה, הם חושפים כיצד רדיפה מתחילה בחתימות, בחותמות, בתקנות ובטפסים. כך, צעד אחר צעד, הופכת הבירוקרטיה לכלי רב עוצמה בשלילת צלם האדם.

למרות המחקר והנתונים שגיליתי עד כה, שאלות נוספות עדיין נותרו ללא מענה:

מה עלה בגורלו של פרידריך ישראל ארנשטיין?

האם הצליח להימלט?

האם גורש?

האם נספה?

או שמא שרד את המלחמה והחל את חייו מחדש במקום אחר?

נכון לעת כתיבת שורות אלה, התשובות עדיין אינן ידועות, אך אולי דווקא חוסר הידיעה הוא שהופך כל מסע מחקרי כזה למשמעותי ומרתק כל כך, כל מסמך חדש וכל פרט נוסף, אפילו קטן, עשויים להשלים יום אחד את התמונה ולחשוף את הפרק האחרון בחייו של אדם שכמעט ונשכח.

ייתכן והמסמך החשוב ביותר עדיין לא נמצא... המחקר יימשך.

אני מקווה שיום אחד אוכל לשוב אל הסיפור הזה, להוסיף את הפרק האחרון ולספר לא רק כיצד נרדף פרידריך ארנשטיין, אלא גם כיצד הסתיים מסעו.