זו צלחת מעופפת?... זה צב?... זה רימון יד?... סיפורו של "רימון הדיסקוס" הגרמני והמוזר ממלחמת העולם הראשונה.

כאשר חושבים על רימוני היד של הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, מיד עולה לראש "רימון המקל" (Stielhandgranate) המפורסם, שהתאפיין במוט עץ ששימש לאחיזה בו ולהטלתו, אותו רימון שזכה בשל מראהו למספר כינויים כשהמוכר ביניהם הוא "מועך תפוחי האדמה" ("Kartoffelstampfer").

עם זאת, לא רבים יודעים שזמן קצר לפני שהפך אותו "רימון מקל" לסמל המזוהה כל כך עם הצבא הגרמני במלחמות העולם הראשונה והשנייה, נעשה בגרמניה ניסיון מעניין מאוד לפתח רימון שונה לחלוטין, שלא דמה לשום רימון אחר בעולם.

זהו סיפורו של "רימון הדיסקוס" ("Diskushandgranate"), אחד מדגמי רימוני היד החדשניים, המסקרנים והבלתי שגרתיים של מלחמת העולם הראשונה (ובכלל)...

כשעולם האתלטיקה פוגש מלחמת עולם:

שנותיה הראשונות של מלחמת העולם הראשונה הפכו את שדות אירופה למבוך עצום של חפירות, בונקרים, גדרות תיל ועמדות מקלעים.

מאפייני שדה הקרב הללו, הפכו את רימוני היד לכלי הנשק מהחשובים והחיוניים ביותר, וכשמדובר בלחימה בטווחים קצרים, בתוך תעלות ונגד בונקרים, היה לרימוני היד חיסרון משמעותי אחד שנבע מהעובדה שרובם פעלו באמצעות מנגנון השהייה של מספר שניות, כך שלא אחת הצליחו החיילים שלעברם הושלך רימון, להרימו ולהשליכו חזרה לעבר הכוח התוקף.

ואז באו המהנדסים הגרמנים וביקשו לפתור את הבעיה והגו רעיון מקורי...

הם פיתחו רימון יד בעל מבנה שטוח ועגול, המזכיר דיסקוס המשמש את הספורטאים להטלה תחרותית כשהרעיון היה א. להעניק לרימון צורה אווירודינמית שתאפשר את הטלתו הן לטווחים קצרים והן לטווחים ארוכים יותר מהמקובל באמצעות רימוני היד הסטנדרטיים (קיימת סברה הטוענת שניתן היה להטילו כשם שילדים מטילים ומקפיצים אבנים שטוחות על פני מים, דבר שהעניק ל"רימון הדיסקוס" יכולת לנתר מעל שטחים מוצפים שאפינו מאוד את מישורי אירופה בימי החורף).

פרט לעניין של המבנה הייחודי, החידוש המהותי הנוסף שהותקן ב"רימון הדיסקוס" בא לידי ביטוי במנגנון ייחודי שפעל ללא כל השהייה, אלא באופן מידי עם פגיעת הרימון במצע קשה ובכך נמנעה האפשרות של השלכתו בחזרה.

שני דגמים - אותו רעיון:

במהלך הפיתוח יוצרו על ידי הגרמנים שני דגמים עיקריים של "רימון הדיסקוס".

הדגם הראשון היה פשוט ונועד לבחון את עצם הרעיון, שילוב של צורת דיסקוס עם מנגנון פיצוץ מידי וללא כל תוספת של רסיסים העלולים לפגוע במשליך הרימון במקרה של השלכה לטווח קרוב.

בהמשך פותח דגם משופר, שבו נוספה למעטפת גוף הרימון שכבה נוספת של מתכת עבה יותר המחורצת בצורת ריבועים אשר יצרה אפקט של רסס בעת הפיצוץ.

אבל רגע, איך בכלל פעל המנגנון?

אם תביטו בתמונות המצורפות מטה תבחינו בכך שבהיקף גוף הרימון יש מספר בליטות (מסומנות בחיצים אדומים), בליטות אלו שימשו בין השאר לאחיזה והטלה נוחה אך בעיקר כ"מתגי הקשה"(היה שם מנגנון שהתבסס על אינרציה אך לא נכנס לכך כאן מן הסתם...) מה שכן, הספיק שרק אחת מהן תפגע במטרה כדי לגרום לפיצוץ הרימון!

כאמור, הרעיון היה שאם הרימון יפגע בדופן חפירה, בקיר בונקר או בקרקע לא תהיה למגן הזדמנות להשליך אותו בחזרה כשהתנאי היה... שהרימון הוטל כהלכה.

בקרב החיילים דבק ברימון כינוי חביב... "צב" (Schildkröte) וממש לא קשה להבין מדוע...

מבט מלמעלה הזכיר מאוד שריון של צב: גוף עגול, נמוך וקמור, בעל בליטות סביב ההיקף. אפילו כאשר היה מונח על הקרקע, הוא נראה יותר כמו בעל חיים משוריין מאשר כמו רימון יד.

הכינוי הפך נפוץ בשעתו בקרב החיילים והוא מלווה את הרימון עד היום בפי אספנים.

רעיון מבריק (על שולחן השרטוט):

הפיתוח היה ללא ספק מקורי ואף מתקדם לזמנו.

הרימון זכה להגנה באמצעות פטנט, והשרטוטים ההנדסיים מלמדים על מחשבה רבה שהושקעה בתכנון: חלוקת משקל מדויקת, מעטפת שנועדה ליצור רסס יעיל, ומנגנון הפעלה שניסה להבטיח פעולה כמעט בכל זווית פגיעה.

אפשר לראות בו ניסיון מוקדם לפתור בעיה מבצעית באמצעות חשיבה הנדסית מקורית הרבה לפני שהמונח "חדשנות" הפך לשגור.

אבל המציאות הייתה חזקה יותר...

על הנייר הכול נראה מושלם.

בשדה הקרב, הרבה פחות.

חזיתות מלחמת העולם הראשונה לא היו עשויות מבטון חלק. הן היו רוויות בבוץ, מים, אדמה רכה, שקי חול, קורות עץ ואבנים.

דווקא בתנאים הללו התקשה מרעום הפגיעה לפעול באופן עקבי. לעיתים הרימון שקע בבוץ, לעיתים פגע בזווית שלא הפעילה את המנגנון, ולעיתים פשוט לא התפוצץ.

גם אופן ההטלה דרש מיומנות, בניגוד לרימון רגיל, היה צורך להשליך אותו בתנועה המזכירה זריקת דיסקוס ובמהלך האימונים זה עבד היטב, אך בתוך חפירה צרה, תחת אש ובתנאי בוץ ורטיבות, זו הייתה משימה מורכבת בהרבה.

לא כישלון מוחלט, אבל גם רחוק מהצלחה גדולה.

בסופו של דבר העדיף הצבא הגרמני לחזור לרימונים פשוטים ואמינים יותר, ובראשם "רימון המקל" המפורסם.

רימון הדיסקוס לא שינה את מהלך המלחמה, אך הוא הותיר אחריו מורשת מעניינת: הוא הוכיח שגם רעיון מבריק חייב לעמוד במבחן המציאות המבצעית.

פריט נדיר שמספר סיפור:

כיום נחשב "רימון הדיסקוס" לאחד מפריטי התחמושת הנדירים והמבוקשים ביותר בקרב אספני פריטים ממלחמת העולם הראשונה. דוגמאות מקוריות ושלמות מוצגות במוזיאונים ואוספים פרטיים ברחבי העולם ומושכות תשומת לב רבה.

"רימון הדיסקוס" וסיפורו, מזכירים לנו שלא כל המצאה צבאית נמדדת במספר היחידות שיוצרו או בקרבות שבהם השתתפה ולעיתים דווקא הפיתוחים שנכשלו הם אלה שמספרים סיפור מעניין על יצירתיות, על תעוזה ועל הניסיון המתמיד למצוא עוד יתרון קטן בשדה הקרב.

"רימון הדיסקוס", או אם תרצו ... "הצב", הוא בדיוק כזה: רעיון יוצא דופן, שהקדים את זמנו, והפך לאחד הסיפורים המעניינים בתולדות התפתחות החימוש.

זיו.

ככה הוא נראה וזה גדלו של "רימון הדיסקוס" (פריט מקורי ריק מכל תכולה/רכיב מסוכן כמובן).

ובמבט קצת שונה...

ארבעת "מתגי ההקשה" שפגיעה בכל אחד מהם היתה אמורה לגרום לפיצוץ הרימון